הסבר קצר לכל מושג שמופיע בחומר. ההסברים מכוונים להבנה ראשונית בלבד, לפי הקבלה הלוריאנית; מי שרוצה להעמיק — יש ספרות רחבה בנושא.
- אבא
- פרצוף החכמה — הצד ה"אבהי", המשפיע. אבא = חכמה. "יסוד דאבא" הוא נקודת ההשפעה העמוקה ביותר, שממנה יורד שפע חדש (למשל בברכת שהחיינו). אבא ואמא הם זוג עליון שאינו נפרד לעולם.
- אבן השוהם
- שם של ספר כוונות/סידור שממנו נלקח קטע סדר העבודה עם הניקוד. המקור שממנו הועתקו הכוונות בסדר העבודה (שמות הוי"ה עם ניקוד לכל ספירה). כשהחומר אומר "להוסיף קטע מאבן השוהם" — הכוונה להשלים מהמקור.
- אור זרוע
- "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" (תהילים צ"ז) — פסוק המפתח לפתיחת יום כיפור. נאמר בפתיחת כל נדרי. "אור" = אור הגנוז שנזרע (הוסתר) בתוך הבריאה לצדיקים; "צדיק" = יסוד. אמירתו בכוונה מעלה ניצוצות מהקליפות ומתקנת את היסוד.
- אכתריאל
- שם המשויך לכתר ("אכתריאל י-ה ה' צבאות" — ברכות ז). בגמרא (ברכות ז) רבי ישמעאל ראה את "אכתריאל י-ה ה' צבאות" יושב על כסא. השם קשור לכתר (א-כתר-יאל), ומכוונים בו במקומות שממשיכים מהמדרגה העליונה.
- אמא / אימא
- פרצוף הבינה — "האם" המגדלת; שורש התשובה, ושורש הנדרים. אמא (אימא) = בינה. הנדרים שורשם באמא (בינה — "מקום שממנו יוצאות הגזרות"), ולכן "הפוגם בנדרים פוגם באימא". בכל נדרי מתירים את הנדרים כדי לתקן את הפגם ולאפשר לאור אמא להאיר בזעיר אנפין. הספירה "אחת ואחת — אמא וחסד": כל הזאה מחברת את אמא לספירה אחרת של ז"א.
- אנא בכח / שם מ"ב
- תפילה בת 42 מילים; ראשי התיבות הם שם מ"ב — 7 שמות × 6 אותיות. כל שורה = 6 מילים, ראשי התיבות שלהן = שם קדוש (אב"ג ית"ץ וכו'). 7 השורות כנגד 7 הספירות/7 ימי השבוע/7 כוכבי לכת (ראו טבלה). שם מ"ב הוא כוח של "העלאה" — מעלה את התפילה ממדרגה למדרגה.
- אריך אנפין
- "הפנים הארוכות" — פרצוף הכתר; מקור הרחמים הגמורים, מעל כל דין. אריך אנפין (ארמית: הפנים הארוכות/הסבלניות) הוא הפרצוף של הכתר. בו אין דין כלל — רק רצון וסבלנות. כשמכוונים ששם הוי"ה הראשון בי"ג מידות הוא "מאריך אנפין" — ממשיכים רחמים מהמקום הגבוה ביותר אל זעיר אנפין (ההנהגה הרגילה), ומשם אלינו. ה"דיקנא" (הזקן) שלו הוא י"ג תיקוני הרחמים.
- בינה
- ההבנה המתפרטת; הפרצוף שלה נקרא "אמא"; שורש התשובה והחירות. בינה מקבלת את נקודת החכמה ומרחיבה אותה לפרטים — כמו אם המגדלת עוּבּר. משם באים שני מושגים מרכזיים בחומר: (1) תשובה — כי "שבו הבנים אל אמם", (2) חירות/יובל — "השופר הגדול" הוא בחינת בינה. ביום כיפור המלכות "עולה עד הבינה" — כלומר המציאות התחתונה מתחברת ישירות למקור העליון, ולכן אין אחיזה לחיצונים.
- גבורה
- מידת הצמצום, הדין והגבול; שמאל; יצחק. גבורה היא "השמאל" — הכוח שמגביל, שופט ומצמצם. מיוחסת ליצחק. הדינים בעולם שורשם בגבורות; העבודה ביום כיפור היא להמתיק אותן (לרכך) בחסדים, לא לבטל אותן.
- גימטריא (גמ׳)
- ערך מספרי של אותיות; מילים שוות ערך נחשבות קשורות בשורשן. א=1, ב=2 … י=10, כ=20 … ק=100 … ת=400. "אהבה" = 13 = "אחד"; "כפר" = 300 = 150×2 מזמורים. בחומר "גמ" = בגימטריא.
- גלגולים
- גלגול נשמות — הנשמה חוזרת לתקן מה שלא תיקנה. לפי הקבלה נשמה יכולה לחזור לעולם כמה פעמים כדי להשלים תיקון. "לתקן את הגלגולים שלנו על ידי האבות": ברוך שם ×3 — אברהם (ימין), יצחק (שמאל), יעקב (אמצע) — מתקן את שלושת הקווים בכל הגלגולים.
- דינא קשיא / דינא רפיא
- "דין קשה" (יום א׳ של ר"ה) ו"דין רפוי" (יום ב׳) — לפי הזוהר. הזוהר מחלק את שני ימי ראש השנה: הראשון — הדין בתוקפו, לכן לא מבקשים על עצמנו אלא על כבוד שמים והשכינה; השני — הדין מתרכך, ואז אפשר לבקש גם על עצמנו.
- דיקנא
- "הזקן" של אריך אנפין — י"ג תיקוני הרחמים. בזוהר, זקנו של אריך אנפין נחלק לי"ג "תיקונים" — והם י"ג מידות הרחמים. כשזו"ן עולים "עד הדיקנא" בנעילה, הם מקבלים ישירות מהרחמים העליונים.
- דעת
- החיבור בין חכמה לבינה; הספירה ה"נסתרת" שמחברת שכל לרגש. דעת אינה נמנית תמיד בעשר הספירות; היא הכוח שמחבר ומכריע — "והאדם ידע את חוה". בחומר היא מופיעה כנתיב שדרכו יורד השפע (מ"ד) מתפארת ליסוד ולמלכות.
- הוד
- ההודאה וההכנעה; רגל שמאל; אהרן. הוד מיוחס לאהרן הכהן. עם נצח הוא מוציא את השפע לפועל. גם "הוד והדר" — התפארת שמתגלה כלפי חוץ.
- זו"ן
- קיצור ל"זעיר אנפין ונוקבא" — ההנהגה והמציאות, כזוג. זו"ן = ז"א + נוקבא. בימים הנוראים הם "עולים" ממדרגה למדרגה: ביום כיפור עד הבינה, ובנעילה עד הדיקנא של אריך אנפין. ככל שהם גבוהים יותר, השפע שמגיע אלינו נקי יותר מדין.
- זוהמת הנחש
- הטומאה שהנחש הטיל בחוה בחטא עץ הדעת; שורש היצר. חז"ל: "בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא". זו הפגימה השורשית שממנה נובע הרע באדם. תיקון אדם הראשון = הסרת הזוהמה והחזרת המציאות לשלמותה.
- זעיר אנפין (ז"א)
- "הפנים הקטנות" — שש הספירות חסד–יסוד; ההנהגה הרגילה של העולם; "הקב"ה" שבזוהר. זעיר אנפין (ז"א) הוא הפרצוף של המידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד). הוא מקבל מאבא ואמא ומשפיע לנוקבא (מלכות). כשהזוהר אומר "קודשא בריך הוא" הכוונה בדרך כלל לז"א. הוא מקביל לאות ו׳ שבשם.
- חיצונים / מקטרגים
- כוחות "חיצוניים" לקדושה שמנסים להיאחז בשפע ולקטרג. "חיצונים" הם הקליפות כשהן פועלות — יונקות מהשפע, מקטרגות (מאשימות) ומנסות להיאחז. ביום כיפור, כשהמלכות עולה לבינה, אין להם אחיזה — ולכן אומרים "ברוך שם" בקול ולא בלחש.
- חכמה
- נקודת ההברקה הראשונה של השכל; הפרצוף שלה נקרא "אבא". חכמה היא הרעיון בטרם התפרט — "כח מה". בעולם הפרצופים היא נקראת אבא (אב). היא משפיעה לבינה (אמא), ומהזיווג של שניהם נולד השפע לעולמות התחתונים.
- חסד
- מידת הנתינה וההשפעה בלי גבול; ימין; אברהם. חסד הוא "הימין" — אור מתפשט, אהבה, השפעה. מיוחס לאברהם. כשמדובר על "מיתוק הגבורות בחסדים" הכוונה לרכך את הדין על ידי המשכת אור של חסד עליו.
- חת"ך
- "שם הפרנסה" — סופי תיבות של "פותח את ידך" (פותֵחַ אֶת יָדֶךָ). בפסוק "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון" (תהילים קמ"ה) — סופי התיבות של "פותח את ידך" הן ח,ת,ך. זהו השם המכוון לפרנסה, ולכן חורטים אותו על סכין הלחם של ראש השנה.
- טפטפיה
- שם קדוש הנקרא "שם המחשבה" — לכוון בו כדי לשמור על מחשבה נקייה. שם מלאכי/קדוש המופיע בספרי הקבלה המעשית והכוונות, ומשויך לשליטה במחשבה. בערב ראש השנה מכוונים בו כדי שלא תעלה מחשבה שלילית שתיתן רושם לשנה.
- י"ג מידות הרחמים
- "יהוה יהוה אל רחום וחנון…" — 13 ביטויי הרחמים שנאמרו למשה; כנגד י"ג תיקוני דיקנא. בשמות ל"ד. בקבלה הן י"ג תיקוני הדיקנא (הזקן) של אריך אנפין — מקור הרחמים שאין בהם דין. השם הראשון "יהוה" הוא מאריך אנפין, השני "יהוה" הוא זעיר אנפין; ההפסקה ביניהם היא המקום שבו מכוונים להמשיך את הרחמים מלמעלה למטה.
- יאהלוההים
- שילוב אותיות הוי"ה (רחמים) בתוך אלהים (דין) — ייחוד שממתיק את הדין. כשמשלבים אות-אות את שם הוי"ה עם שם אלהים מתקבל יאהלוההים. זהו "יחוד הוי"ה עם אלהים": הרחמים חודרים לתוך הדין וממתיקים אותו. בכל וידוי מכוונים גם אות אחת מהשילוב הזה.
- ייחוד
- חיבור בין שני שמות/פרצופים כדי שהשפע יזרום מלמעלה למטה. ייחוד הוא הפעולה המרכזית של כוונה בקבלה: מחברים במחשבה שני שמות או שתי מדרגות (למשל ז"א ונוקבא, או הוי"ה ואלהים). כשהם מיוחדים, הדין נמתק והברכה יורדת. "יהוה הוא האלהים" ×7 בנעילה הוא ייחוד כזה, שבע פעמים כנגד שבע הספירות.
- יסוד
- הצינור שמעביר את כל השפע אל המלכות; ברית; יוסף/פנחס. יסוד הוא "הצדיק" — הנקודה שבה כל האורות מתקבצים ועוברים אל המלכות. הוא נקרא גם "טוב" ("אור זרוע לצדיק"). כל פגם בברית/במיניות פוגע ביסוד, ולכן התיקון שלו הוא מרכזי בימים אלה.
- כ"ד קישוטי הכלה
- 24 "תכשיטים" של השכינה (הכלה) — 24 צירופי שם, שמכוונים בקדושה. השכינה נקראת "כלה", ותיקוניה נקראים קישוטים. 24 השמות שבחומר (יֻפָ עֻנָ…) הם קישוטי הכלה — כל אחד מוסיף לה אור לקראת הייחוד.
- כתר
- הספירה העליונה — הרצון האלוקי הראשוני, מעל ההשגה. כתר הוא "הרצון לברוא", השורש שמעל השכל. הוא מכונה גם אריך אנפין (הפרצוף שלו). כשאומרים "כתר יתנו לך" בקדושה — ממשיכים אור מהמדרגה העליונה ביותר.
- מ"ן / מ"ד
- מיין נוקבין / מיין דוכרין — ההתעוררות מלמטה (הבקשה) והתגובה מלמעלה (השפע). מ"ן = "מים נקביים": התעוררות מלמטה — התפילה, הרצון, התשובה שעולים. מ"ד = "מים זכריים": השפע שיורד מלמעלה כתשובה. אין ירידה בלי עלייה: קודם "מלך העולם עולה אל הבינה בסוד מ"ן", ואז "שהחיינו — הורדת מ"ד".
- מזלא
- שני התיקונים העליונים בדיקנא ("נוצר חסד" ו"ונקה") — מקור המזל. מזלא = "מזל" בארמית. בזוהר, שני תיקוני הדיקנא — נוצר חסד (מזל עליון) ונקה (מזל תחתון) — הם המקור לכל השפע, ומהם "הכל תלוי במזל". בכוונת שמע: "יהוה" השני = מזלא, השופע על אבא ואמא.
- מיתוק הגבורות
- ריכוך הדין על ידי המשכת חסד עליו — לא ביטולו. "מיתוק" (המתקה) הוא העיקרון שדין אינו מתבטל אלא "מתמתק" — כמו מים מרים שנמתקים. הכלי לזה: המשכת חסדים (אור של נתינה) על הגבורות (הצמצום). זה מה שקורה ב"ולישרי לב שמחה" ובי"ג מידות.
- מלכות
- הספירה התחתונה — המציאות שלנו, השכינה, "נוקבא". מלכות היא הכלי שמקבל את כל השפע ומגלה אותו בעולם. היא נקראת שכינה, נוקבא (הצד הנקבי), האות ה׳ האחרונה שבשם, ומכונה גם "כלה". כשאומרים "ברוך שם כבוד מלכותו" מורידים את השפע עד אליה. ביום כיפור היא "עולה אל הבינה".
- מנצפ"ך
- חמש האותיות הסופיות (ם ן ץ ף ך) — חמש הגבורות; בשופר מכוונים להמתיקן. מ,נ,צ,פ,ך — האותיות שיש להן צורה סופית. בקבלה הן "חמש גבורות" (דינים). בזמן תקיעת השופר מכוונים בהן כדי לבטל את היצר הרע ולהמתיק את הדינים.
- נוקבא
- "הנקבה" — פרצוף המלכות/השכינה; בת זוגו של זעיר אנפין. נוקבא היא המלכות כפרצוף. הייחוד של ז"א ונוקבא הוא המטרה של רוב הכוונות — כשהם מחוברים, השפע זורם למציאות שלנו. "זו"ן" = זעיר אנפין ונוקבא יחד.
- ניצוצות
- חלקי אור קדוש ש"נפלו" לתוך הקליפות ומחכים להעלאה. לפי האר"י, בשבירת הכלים נפלו ניצוצות של קדושה לתוך הקליפות (החושך). כל מצווה וכוונה "מעלה ניצוצות" — משחררת אור שהיה שבוי. "אור זרוע לצדיק" הוא כוונה מפורשת להעלאת ניצוצות.
- נצח
- הניצחון וההתמדה; רגל ימין; משה. נצח (עם הוד) הם "הרגליים" — הכוחות שמוציאים את ההשפעה אל הפועל. נצח מיוחס למשה, וקשור לנבואה ולהתמדה.
- סיטרא אחרא
- "הצד האחר" — הכינוי הזוהרי לכלל כוחות הטומאה. ביטוי ארמי מהזוהר: הצד האחר, הפוך לצד הקדושה. כשאומרים "אחד" בשמע ומכוונים לאריך אנפין — "אין מקום לסיטרא אחרא", כי במקום האחדות אין מציאות לנפרדות.
- ספירות
- עשר הכוחות שדרכם האור האלוקי מתגלה ופועל בעולם. לפי הקבלה, האור האלוקי אינו מגיע אלינו "ישירות" אלא דרך עשר מדרגות/כלים הנקראים ספירות: כתר, חכמה, בינה, (דעת), חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. כל ספירה היא "מידה" — אופן מסוים של הנהגה (חסד = נתינה בלי גבול, גבורה = צמצום ודין, וכו'). כשהחומר אומר "לכוון לחסד" הכוונה להתחבר למידה הזו ולהמשיך דרכה שפע.
- ע"ב השמות
- 72 שמות בני 3 אותיות, מתוך שלושת הפסוקים "ויסע, ויבא, ויט" (שמות י"ד). שלושה פסוקים של 72 אותיות כל אחד; כותבים אותם זה מעל זה (הראשון ישר, השני הפוך, השלישי ישר) וקוראים בטורים — ומתקבלים 72 צירופים. כל צירוף הוא "ערוץ" של כוח מסוים (ראו הלוח). המספר 72 = גימטריא של שם ע"ב (חכמה) וגם של "חסד".
- פרצוף
- "דמות" שלמה של ספירות — דרך הקבלה הלוריאנית לתאר יחסים בין המדרגות. האר"י לימד שכל מדרגה מתארגנת כ"פרצוף" (דמות בעלת עשר ספירות משלה). חמשת הפרצופים המרכזיים: אריך אנפין (כתר), אבא (חכמה), אמא (בינה), זעיר אנפין (שש הספירות חסד–יסוד), נוקבא (מלכות). כל הכוונות בחומר בנויות על התנועה ביניהם.
- קליפות
- הכוחות המסתירים והשליליים — "הקליפה" שעוטפת את הפרי. קליפה היא הצד השני של המציאות: מה שמסתיר את האור ויונק ממנו. היא אינה בהכרח "רע" מוחלט אלא הסתרה. "מקרע שטן — קורע את הקליפות" מתאר את שבירת ההסתרה כדי להוציא את הניצוצות.
- ר"ת / ס"ת
- ראשי תיבות / סופי תיבות — האותיות הראשונות/אחרונות של מילים, שיוצרות שם. "אור זרוע לצדיק" ר"ת = א,ז,ל = 38 = ל"ח; ס"ת = ר,ע,ק = 370 = ש"ע. שמות נסתרים "מוצפנים" כך בפסוקים.
- שכינה
- נוכחות ה׳ בעולם — היא המלכות/הנוקבא; "בגלות" יחד עם ישראל. השכינה היא הצד האלוקי ששוכן בתוך המציאות. כשמבקשים ביום הראשון של ר"ה "על השכינה שבגלות" — מבקשים על תיקון המציאות עצמה, לא על צרכינו.
- שם ב"ן
- מילוי שם הוי"ה באותיות ה׳ (יוד הה וו הה) = 52; כנגד המלכות. ארבעת המילויים של שם הוי"ה: ע"ב (72, יוד הי ויו הי — חכמה), ס"ג (63 — בינה), מ"ה (45 — ז"א), ב"ן (52, יוד הה וו הה — מלכות). ב"ן הוא השם של המלכות והבירור: כל וידוי "מברר" אות אחת מהשם הזה — לכן תשעה וידויים כנגד אותיות השם.
- שם הוי"ה (יהוה)
- השם בן ארבע אותיות; כל אות כנגד מדרגה: י=חכמה, ה=בינה, ו=ז"א, ה=מלכות. שם הוי"ה אינו נהגה ככתבו; בכוונות "מכוונים" בו — כלומר חושבים על אותיותיו ועל הניקוד שלו. אותו שם עם ניקוד שונה מכוון לספירה שונה (למשל "יְהַוֹהִ בחסד"). כשהחומר כותב שם עם ניקוד מיוחד — זו הכוונה, לא ההגייה.
- תיקון אדם הראשון
- החזרת העולמות למקומם כפי שהיו לפני חטא עץ הדעת. לפי האר"י, נשמת אדם הראשון כללה את כל הנשמות, וחטאו הפיל את העולמות ממדרגתם. כל עבודת התשובה — ובפרט ביום כיפור, שהוא יום התיקון — היא "תיקון אדם הראשון": העלאת העולמות חזרה ו"האילן יחזור להיות שלם".
- תפארת
- האיזון בין חסד לגבורה; הקו האמצעי; יעקב; האות ו׳ שבשם. תפארת היא "האמצע" — רחמים, אמת, יופי הנוצר מהרמוניה בין ימין לשמאל. מיוחסת ליעקב. היא הלב של פרצוף זעיר אנפין, ומקבילה לאות ו׳ של שם הוי"ה. קול השופר הוא "קול" = ו׳ = תפארת.